איך נדבר עם הבן/בת שלנו על תכנים לא מותאמים

אני לא מתכוונת לפורנוגרפיה או לרשתות החברתיות -  אלא לחשיפה יומיומית הרבה יותר שכיחה. קללות מיניות, שפה בוטה, איורים מיניים או גרפיטי במרחב הציבורי, בדרך לבית הספר, בחצר, בשלט חוצות או על הקיר.

ייעוץ שערכתי לאחרונה בבית יסודי בצפון הארץ, גרם לי לעצור ולחשוב על זה מחדש. לא רק כאשת מקצוע, אלא גם כאמא. חיפשתי חומרים להורים, ניסיתי למצוא תוכן שמציע דרך ברורה לתווך סיטואציות כאלה - אך לצערי גיליתי פער גדול. 

אם זו לא חשיפה לפורנוגרפיה, כמעט ואין מענה מסודר. וגם כשיש, לרוב ההמלצה מסתכמת במשפט אחד - להגיד לילד/ה שהתוכן לא מותאם לגילו/ה. וזהו.

המטרה שלנו היא לאפשר  עיבוד האירוע תוך מתן דגש על גבולות המרחב הציבורי, הבחנה בין המציאות לעיוות, השימוש המבזה באיברי הגוף הפרטיים, התמודדות עם תכנים לא מותאמי גיל. עצם העובדה שאנחנו ניזום שיח על הנושא תסמן אותנו כמי שיכולים/ות לדבר על נושאים מביכים אלה ותאפשר לילד/ה לפנות אלינו גם בעתיד.

מה נעשה כשילד/ה חוזר/ת הביתה אחרי שנחשף לקללות מיניות כמו ״ז*ן״, ״בת ז*נה״ או ״לך תזד*ן״? מה נעשה כשילד/ה רואה גרפיטי של איבר מין על קיר בית הספר? מה נעשה כשהשאלה כבר שם, גם אם היא לא תמיד נאמרת במילים?

 אם נשאר במשפט "תוכן לא הולם" נשאיר את הילד/ה עם חוויה לא מעובדת ובלי כלים להבין אותה.

חשוב להגיד ביושר. הילדים/ות שלנו חיים במרחב רווי. הן/ם פוגשים/ות שפה, דימויים ותכנים בגיל הרבה יותר צעיר ממה שאנחנו מדמיינות/ות. השאלה האמיתית היא לא איך נמנע כל חשיפה, אלא איך נהיה שם כדי לתווך אותה. תיווך לא אומר להיכנס לפרטים שלא מתאימים לגיל, אבל הוא כן אומר לתת הקשר, גבול ומשמעות.

1. אפשר להתחיל בהכרה פשוטה: "שמתי לב שבנסיעה הביתה עברנו ליד קיר עם ציור של איבר מין " 

"שמעתי שדניאל קיללה את גל - בת ז*נה"

2. אפשר לשאול: איך הרגשת כשראית/ שמעת? בלי למהר להסביר ובלי לסגור את השיחה מהר מדי. 

אין רגש "נכון" או "לא נכון".

יתכן והילד/ה גם מביע/ה אדישות למקרה, וגם זה בסדר. 

3. נמשיך ונשאל שאלות פתוחות: מה הבנת (מהציור/ מהקללה)? 

4. ניתן מידע - יש קללות שהן סלנג לשמות האיברים הפרטיים שלנו, לאברי המין שלנו

5. הפרדה בין הגוף לבין "קללות": חשוב לזכור: אברי המין הם חלקים טבעיים בגוף של כל אחד ואחת מאיתנו. כשאדם בוחר להשתמש בשם של איבר כזה כחלק מקללה, הוא מנסה לקחת משהו טבעי ולהפוך אותו למשהו משפיל ומבזה. השימוש בסלנג הזה ובמילים בוטות לקללות הוא חציית גבול. הציפייה שלי ממך היא לא לקחת חלק בשיח הזה - שהופך את אברי המין שלנו לקללה.  

6. מסר נוסף שחשוב שנבהיר הוא שאברי המין שלנו הם פרטיים. אנחנו לא חושפים/ות אותם או מסתכלים/ות בתמונות או איורים שיש בהם אברים פרטיים. ננרמל את תחושת האי נוחות שהחשיפה עשויה לגרום – כיוון שלא מותאם שניחשף לתוכן כזה במרחב הציבורי. 

7. חשוב גם להגיד בקול. זה לא באשמתך שראית את זה, לא עשית שום דבר לא בסדר. המרחב הציבורי לא תמיד שומר על ילדים/ות, ולכן האחריות שלנו כמבוגרים היא לעזור להם להבין את מה שאת/ה רואה/ שומעת. לפעמים עצם הידיעה שיש מבוגר שאפשר לשאול אותו, בלי להיבהל ובלי להיענש, היא ההגנה הכי משמעותית.

בשנים האחרונות יותר ויותר הורים וצוותים פונים אליי סביב אירועים כאלה. ריסוס, כיתוב, שפה בוטה ותכנים מיניים במרחב הציבורי. אלה לא אירועים חריגים, אלא מצבים שכיחים מאוד, ועדיין כמעט לא מדוברים. במיוחד בגילאים שבין ילדות מוקדמת לגיל ההתבגרות.

אם יש מסר אחד שאני רוצה להשאיר כאן, הוא זה. לא צריך לחכות למקרה קיצון כדי לדבר עם ילדים/ות על תכנים לא מותאמים. גם אם נדמה לנו שהתוכן לא מתאים לגיל הילד/ה - צריך לזכור שהחשיפה היום מגיעה מבחוץ ונותרת ללא תיווך או הסבר. כשאנחנו לא יוזמות/ים את השיח ילדים/ות לומדים/ות שיש נושאים שהם טאבו.

 שיח רגוע, מותאם גיל, עם גבולות ברורים והקשבה אמיתית, מצמצמים מצבי פגיעות - וזה גם מוכח מחקרית!