top of page

טיפ מס' 15: רצון והסכמה. הלמידה מתחילה הרבה יותר מוקדם משנהוג לחשוב

4 בנוב׳
זמן קריאה 6 דקות

הצבת גבולות זה נושא שמהווה אתגר עבור לא מעט א.נשים, גם כבוגרים.ות. הריקוד העדין בין שמירה על עצמנו מצד אחד, לבין החשש לפגוע באדם שמולנו מצד שני, הולך יד ביד עם ההעדפה להימנע מעימותים, לא לאכזב, או להיתפס באופן שלילי. אני מאמינה שהרצון להרגיש שייכות, להיות חלק מקבוצה, למצוא חן ולהרגיש אהוב.ה, הובילו כמעט את כולנו לשלל מצבים בהם העדפנו להסכים למשהו גם אם פחות התאים לנו, רק כדי שלא נצטרך לומר לא.

הרגע שכולנו מכירים.ות

סבתא וסבא באו לבקר את הנכד.ה בן/בת ה-6, ובסוף הביקור רצו חיבוק ונשיקה. אבל הנכד.ה לא רוצה עכשיו. למה? ככה. לא תמיד מתחשק, ולא תמיד יש הסבר למה. בטח לא בגיל שש. 

ואז מגיע המשפט המוכר: "נו, איפה נשיקה לסבתא? סבא הולך, תן/י לו נשיקה".

לפעמים גם מצרפים אליו את רגשות האשמה: "מה, את.ה לא רוצה לתת נשיקה לסבא? סבא יהיה עצוב…." 

או התוכחה: "מה??? בלי נשיקה?? זה יפה לעשות ככה לסבא וסבתא שאוהבים אותך??"

איך זה נראה דרך עיניים תמימות של גיל שש? מצד אחד הדרישה לעשות משהו שאני לא רוצה. מצד שני הפחד שפגעתי בסבא וסבתא (ובגילאים כאלו, זו באמת יכולה להיות תחושה אמיתית של פחד). מצד שלישי, הרגשה שאני לא בסדר ועכשיו יכעסו עליי. ובין כל אלו, עוד אין לי מספיק מילים להסביר למה אני לא רוצה כרגע לנשק את סבא וסבתא - שברור שאני מאוד אוהב.ת. נכון, יהיו כאלו שיעמדו על שלהם.ן וימשיכו לסרב, אבל רוב הילדים.ות יתרצו ויבואו לתת את הנשיקה המיוחלת. 


איזה מסר קיבל.ה הילד.ה לגבי הבחירה להגיד לא? לגבי האופן בו זה משפיע על הצד השני? לגבי עמידה בציפיות, ואיך "נכון" להראות אהבה? מהצד זה נראה מינורי, חסר משמעות אפילו. בסך הכל כמה שניות והמשכנו הלאה. אבל בזמן הקצר הזה, קשת הרגשות הלא נעימים תופסת אחיזה, מייצרת סט של אמונות ותפיסות, ואלו ישפיעו על החלטות עתידיות בסיטואציות דומות.

וכל זה רק בגלל דבר די פעוט: הילד.ה לא רוצה לתת עכשיו נשיקה.


לא רק לקראת גיל ההתבגרות

הנחת היסוד שרובנו גדלנו איתה היא ששיח על רצון והסכמה רלוונטי לנוער בתיכון, כשמתחילים דייטים. אבל הדיון על רצון והסכמה מופיעה בחיים שלנו הרבה יותר מוקדם. כשילדה בת שמונה רוצה להעלות סטטוס של תמונה מצחיקה של חברה שלה. כששני ילדים מתאבקים בשמחה עד שאחד אומר "תפסיק". כשילד בן עשר עומד מול מתקן מפחיד בלונה-פארק ומבוגר מתעקש "קדימה, זה יחשל אותך". כשמישהי רצתה לשחק אתמול ולא רוצה היום.

אף אחד מהמצבים האלה אינו מיני. וכולם מלמדים על המרווח הזה בין רצון להסכמה.

השיח על רצון והסכמה לא מתחיל רק כשמתחילים יחסים מיניים. הוא מתחיל כשמתחילים יחסים, נקודה.

אחד הדברים הבסיסיים שעלינו ללמד את ילדינו, הוא שאני לא לבד פה. יש כאן עוד בן/בת אדם.

העובדה שאני חווה הנאה - לא אומרת שאת.ה חווה אותה. זה שאני רוצה להמשיך  לא אומר שגם את.ה רוצה. גם אם רצית את זה אתמול - לא מחייבת שארצה  את זה היום.

ומכאן גם הכלי המעשי: עלינו ללמד את ילדינו לשאול כשהם/ן לא בטוחים/ות. "את.ה בסדר?" "רוצה שאפסיק?" "שינית את דעתך?". ולא בשביל לסחוט "כן" - אלא מתוך כוונה לראות את מי שנמצא.ת מולנו, ולוודא שהתחושות והרצונות שלנו הדדיים. 

מה שמוביל אותי לנקודה נוספת ומשמעותית לא פחות - הסכמה היא לא תמיד רצון. במקרים רבים ההסכמה והרצון משולבים זה בזו, אבל חשוב לזכור שישנם גם מקרים בהם ההסכמה אינה נובעת בהכרח מתוך רצון אמיתי, וגם את זה שחשוב להבהיר כשנדבר עם ילדינו על הסכמה.

"כן" הוא לא תמיד "כן".

יש מקרים בהם זו הסכמה מתוך מבוכה, מתוך ביישנות, מתוך חשש מהתוצאה של תשובה שלילית או סירוב, מתוך כוונה לא לפגוע או להכעיס, מתוך לחץ חברתי,  ולפעמים זה גם מתוך עמדה שפשוט לא מאפשרת לומר לא - כי אנחנו בעמדת נחיתות מעמדית / חברתית / מקצועית ועוד. 

אם נחזור לסיפור הפתיחה,  ונניח שסבא וסבתא קיבלו את הנשיקה המיוחלת, היינו מקבלים.ות "הסכמה" - אבל רצון לא בהכרח היה שם. 

ולכן חשוב שנלמד את ילדינו  כמה חשוב לשמוע את התשובה החיובית, אבל מעבר לכך, לשים לב גם כיצד התקבלה.. אם התשובה החיובית נאמרה בהיסוס, אחרי הפצרות חוזרות, או בשפת גוף שאומרת משהו אחר לגמרי — שווה לעצור  ולבחון שוב.

וכמה חשוב לעצור אחרי ה"לא" הראשון - זה מוכר לנו מהדיאלוג עם הילד.ה שלנו - כשאנחנו שמים גבול (לגבי שעות שינה, זמן מסך, שיעורי בית ועוד…) הם.ן הרבה פעמים מנסים לשנות אותו - עוד חצי שעה במסך, עוד ממתק - הם מתרגלים לכך שה"לא" יכול להשתנות אם יבקשו שוב ושוב ושוב. צריך להסביר להם את ההבדל ואת החשיבות לכבד את ה"לא" הראשון ולא לבקש או להציע שוב ושוב.

ובאותה נשימה,  הם/ן ילמדו גם משהו על עצמם/ן. שמותר לא לרצות. שאין חובה להסביר למה. ושאנחנו לא אחראים על הרגשות של מי שהתאכזב.ה.

ולא, לא הכל נתון למשא ומתן

זו נקודה נוספת שחשוב להתמקד בה מהכיוון שלנו כהורים, כי זו ההסתייגות הנפוצה ביותר שאני שומעת: אם נלמד אותם.ן הסכמה, הם.ן ישתמשו.ן בזה נגדנו.

אז לא. אם הילד.ה מכריז.ה "אני לא  מסכים.ה לשעת השינה", זה לא הופך את הנושא לבר דיון.  גם מדיח הכלים לא מתרוקן בקסם כי אין הסכמה על הנושא..

ילדים.ות עדיין צריכים.ות יד הורית מכוונת.

אבל שעת שינה אינה מקבילה לסירוב לעלות על מתקן, ומטלת בית אינה שוות ערך לבקשה"די לדגדג אותי". ההבדל הוא בין אחריות וגבולות הוריים הכרחיים, לבין בחירות שנוגעות לגוף, לחיבה ולנוחות האישית - ואת ההבדל הזה אפשר ללמד בהדרגה.


למה שיחה אחת לא תספיק

נניח שהגענו לגיל בו אפשר ללמוד נהיגה. את.ה מושיב.ה אותו.ה ליד שולחן המטבח, מסביר.ה את חוקי התנועה - לעצור באדום, לתת זכות קדימה, לבדוק מראות - ושעה אחר כך מוסר.ת את המפתחות. "מעולה, את.ה יודע.ת איך נהיגה עובדת. סע.י."

הגיוני? ברור שלא.

להכיר את החוקים ולדעת לנהוג אלושני דברים שונים לגמרי. נהיגה דורשת הוראה, הדגמה, תרגול, חזרה ואחריות שגדלה בהדרגה.. ויהיו גם טעויות בדרך. איתות שנשכח, עליה על המדרכה באמצע חניה, כניסה מוקדמת לכיכר. זה לא אומר שהחינוךלנהיגה נכשל, אלא זה הליך לימוד מתמשך. נדברעל מה שקרה, נמשיך לתרגל,  וננסה שוב.

אז למה שחינוך להסכמה יעבוד אחרת?

כמו בכל אספקט חינוכי אחר, גם כאן - הצגנו את הרעיון בגיל צעיר, ולאחר מכן נחזור אליו ועליו באופנים שונים ככל שהילד.ה גדל.ה והשפה הולכת ומתפתחת, העולם האישי הולוך מתרחב, והשיחה הופכת מתוחכמת יותר.

איך זה נראה בפועל, לפי גיל

בגיל 4 — "אם ביקשו ממך להפסיק לדגדג, אז צריך להפסיק." בגיל 7 — "אלה חלקי הלגו שלו/ה. חשוב  לשאול ולבקש רשות לפני שניקח" בגיל 9 — "ברור לי שממש רצית לשחק איתו/ה, אבל עכשיו אין לו/לה חשק. מה אפשר לעשות במקום?" בגיל 11 — "נכון, אתמול אמרו לך שכן, אבל היום אמרו שלא." 

וככל שנעלה בגיל, גם נושאי ההסכמה יגעו יותר ביחסים בינאישיים, חברויות והתאהבויות: "רק בגלל שמישהו.י מחבב.ת אותך, זה לא אומר שתרצו את אותם הדברים בדיוק, או באות הזמן"

זה בדיוק המקום שבו נכנס העיקרון החשוב ביותר: הסכמה איננה דבר קבוע או נצחי, היא הפיכה ומתמשכת. ה-"כן" של אתמול איננו ה-"כן" של היום. הסכמה לדבר אחד אינה הסכמה להכל. וגם מי שאמר.ה "כן" רשאי.ת לשנות את דעתו.ה באמצע.

הגיל המדויק אינו חשוב = כל ילד.ה מתפתח.ת בקצב אחר. מה שחשוב הוא שנמשיך לחזור, להזכיר, ללמד ולתרגל.

וחשוב לזכור - המראה מופנית גם כלפינו

חינוך להסכמה מבקש מאיתנו להסתכל גם על עצמנו.

משפטים כמו "אבל עד עכשיו תמיד נתת לסבתא נשיקה", או "קדימה, תעלה/י על המתקן, זה ממש כיף!" תאהב את זה ברגע שתהיה שם.", מגיעים לא ספק ממקום אוהב. אבל שווה לשאול: איזה צורך מניע אותי עכשיו? האם הילד.ה שלי באמת צריך.ה הכוונה על נושא משמעותי, או שאני מתקשה.ה עם התשובה שלו.ה כי היא לא נוחה לי, מביכה אותי, או פשוט שונה ממה שציפיתי?

חיבור לערכי המשפחה

הערכים שלי הם לא רק מה שאני אומר.ת או מאמין/ה בו. הם מתגלים גם דרך האופן בו אני מתנהל.ת.

הבת שלי, לדוגמה, התחילה לבקש בגיל 7 שלא אנשק ואחבק אותה ליד בית הספר, למרות שהחיבוקים שלנו הם הדבר הכי מהנה בעולם. אם אני מלמדת אותה על הסכמה ורצון, אבל באותה נשימה ממשיכה לחבק אותה ליד השער כי אין דבר כזה להיפרד בלי חיבוק - אני מייצרת סתירה מובנית מול העיניים שלה והופכת את כל הנושא לחסר רלוונטיות. 


אנחנו לא מושלמים/ות, ברור שיש טעויות וחוסר תשומת לב. אבל כשהבקשה תעלה שוב, היא תאותת לנו שזה המקום בו עלינו להוות דוגמה, לתקן ולפעול בהלימה לחינוך שהנחלנו. זו אפילו הזדמנות מצויינת לחזור ולהראות בפועל דוגמה חיה למה שדיברנו עליו. מחשבות לסיום

הסכמה היא לא נושאשמלמדים פעם אחת, ולא שיחה שנשמור לגיל מבוגר יותר. היא חלק מהאופן שבו אנחנו מתייחסים.ות לאחרים.ות:

אני רואה אותך. אני מקשיב.ה לך. אני לא מניח.ה שמה שאני רוצה זה מה שאת.ה רוצה. אני בודק.ת כשאני לא בטוח.ה. וכשאת.ה אומר.ת לי מה את.ה צריך.ה = התשובה שלך חשובה.

ובאותה מידה, אני מראה לילד.ה שלי שגם הרגשות והגבולות שלו.ה חשובים.

אותו אחר צהריים עם סבא וסבתא לא היה רגע הורי מושלם. אבל אולי זו בדיוק הנקודה. חינוך לרצון והסכמה קורה בתוך מערכות יחסים = ברגעים המבולגנים, האוהבים ולפעמים המסובכים של חיי משפחה רגילים.

ובסופו של דבר, הילדים.ות שלנו יהיו אלה שמאחורי ההגה. אנחנו לא נשב לידם.ן בכל החלטה. המטרה מעולם לא הייתה לשלוט בכל כביש שבו ייסעו, אלא לעזור להם.ן לפתח הקשבה, התחשבות ואמפטיה, על מנת שיידעולנווט את מערכות היחסים כשאנחנו כבר לא במושב שליד הנהג.ת


 
 
 

תגובות


  • Whatsapp
  • Envelope Email black
  • Instagram
  • Facebook
bottom of page