top of page

טיפ מס' 16: מותר להגיד "לא". חשוב לא פחות לדעת לקבל אותו.

12 בנוב׳
זמן קריאה 6 דקות

כשדיברנו בטיפ הקודם על רצון והסכמה, התייחסנו לשני היבטים משמעותיים - האחד הוא מתן לגיטימציה ומקום לרצון האישי של הילד.ה שלנו, גם כאשר זה מתנגש עם הציפיה של הצד השני, והשני הוא רכישת כלים כדי לזהות האם מי שמולנו מביע.ה הסכמה ורצון, או פועל.ת מתוך חוסר נעימות. 

הפעם נסתכל על הצד השני של אותו מטבע, וזה הצד הפחות מדובר -: מה קורה כשהילד.ה שלי שומע.ת "לא". כשהוא.היא חווה דחייה


"אני לא חבר.ה שלו/ה יותר!" 

המשפט הזה מצלצל מוכר, לא? הגיוני. רוב ההורים לילדים/ות שמעו אותו לפחות פעם אחת אם לא הרבה יותר. הילד.ה חוזר.ת הביתה בסוף היום, ומשחרר.ת הצהרה דרמטית. החברות הסתיימה! 

ומה גרם למשבר הגדול? החבר.ה לא רוצה לשבת לידי, או לשחק במשחק שרציתי, או לחלוק במשהו שממש רציתי גם.


אמנם בגילאים הללו הדרמה נשכחת מהר למדיי והחברות חוזרת למצבה הקודם, אבל הקושי להתמודד עם דחייה לא נעלם עם הגיל, זה פשוט לובש צורות אחרות -  כשהילד.ה גדל.ה,זה יכול להפוך ללגלגול עיניים, לשיח מקטין, אולי התרחקות או שינוי באופי היחסים, ובגילאים הללו זה לא נעלם יום למחרת אלא עלול להישאר ככה ולפגוע בחברות טובה. השפה משתנה. מערכות היחסים נעשות מורכבות יותר. אבל בשורה התחתונה, קרה פה משהו מאוד פשוט: 

אני רציתי משהו אחד, ומי שמולי רצה/רצתה משהו אחר. ולא אהבתי את זה. 

סיטואציות כאלה הן הזדמנות מצויינת להנחיל לילד.ה שלנו כלים להתמודדות עם תשובה שלילית, או כזו ששונה ממה שציפינו לה. אם בטיפ הקודם שמנו את הדגש על הרצון האישי של הילד.ה שלנו, על החשיבות בהצבת גבולות ועל פיתוח היכולת לומר לא כשזה לא מתאים - כעת מגיע הצד השני של המטבע. איך לקבל את ה"לא" כשהוא מופנה כלפינו.

כי ללמוד לומר "לא" - זה חשוב.ללמוד לזהות "לא" - זה חשוב לא פחות.וללמוד להתמודד עם דחייה ולבנות מזה חוסן - זה חלק אינטגרלי ומהותי באותה המידה. וזה מאוד רלוונטי כשמדובר על מיניות.

מה זה עושה לילד.ה שלנו

תגובות של דחייה  הן סיטואציות שכולנו חיוונו ונחווה לאורך כל חיינו. בגיל 4 זה יהיה "לא בא לי לשחק איתך עכשיו", בגיל 10 זה יכול להיות "אתה לא יכול להצטרף לשמחק המקוון איתנו עכשיו", בגיל ההתבגרות נשמע "אני לא רוצה שתעלה את התמונה שלי", ולפעמים יש גם סיטואציות של "בעצם, שיניתי את דעתי."

או, אולי: "אני לא מרגישה אותו דבר כלפיך." 

וכן, גם משפט כמו: "אני לא רוצה לעשות את זה."

חינוך מיני צריך להכין את הילד.ה שלנו לשני הצדדים של השיחות האלה.

ככל שהילד.ה שלנו קרב.ה לגיל ההתבגרות, המצבים נעשים מורכבים יותר. הרגשות מתעוררים, ההורמונים תופסים יותר מקום, ומתישהו בחיים תגיע התמודדות עם משיכה חד-צדדית, עם מערכת יחסים שתסתיים, עם ציפיות שלא יתממשו, עם מבוכה, קנאה, דחיה או כעס. 

במקביל, במציאות של היום, המדיה החברתית והתרבות הפופולרית שולחות אינספור מסרים על מערכות יחסים, מגדר, מין וכוח - מסרים שסותרים זה את זה, שלא עולים בקנה אחד עם תפיסת העולם שלנו, ומשמרים יחסי כוחות בעייתיים. 

ולכן, בדיוק כמו שנשים דגש על חשיבות הרצון והגבול שלנו - נרצה להראות שגם הגבול של הצד השני חשוב באותה מידה, ואין מקום להתעלם ממנו, או לפגוע בצד השני, רק כי התשובה איכזבה אותי. 

אכזבה לא נותנת לנו את הזכות ללחוץ, לכפות או להכריח אדם אחר לשנות את תשובתו.ה. 


וזו ההבחנה שנרצה ללמד

חשוב להבהיר ולזכור: הרגשות לגיטימיים. זה לגמרי טבעי להרגיש כעס, אכזבה, קנאה ופגיעה, ואני לא מצפה מילד.ה או נער.ה ששמע.ה תשובה שלילית להמשיך כרגיל או לשמור על ארשת אדישה. להיפך, אנחנו נרצה לתת לרגשות הללו מקום ולדעת לבטא אותם. השאלה היא איך ובאיזה אופן.

כי כעס הוא אנושי, אבל הוא הופך למסוכן כשהוא מתבטא בתוקפנות, הפחדה, שליטה או אלימות. ואכזבה הופכת למדאיגה כשהיא מתחברת לתפיסה ש"מגיע לי", שהסירוב הוא לא לגיטימי. או שהסירוב הוא רק התחלה של משא ומתן. ("כשאת אומרת לא למה את מתכוונת"....)

מהסיבה הזו, נרצה לעזור לילד.ה שלנו לזהות בהדרגה ארבעה דברים:

תשובה מאכזבת לא אומרת שרצו לפגוע בי.חוסר הסכמה איננו אומר שזלזלו בי.תשובה שלילית לא מגיעה מתוך רוע לב. ורגשות שונים לא אומרים שמשהו בי דפוק. 

מותר לנו להרגיש ולרצות דברים שונים, ומותר לנו להתאכזב / להתבאס / להיפגע כאשר לא הייתה הדדיות בקשר - זה לא אומר שהצד השני עשה זאת כדי לפגוע, וזה לא אומר שיש איתי בעיה. זה רק אומר שהרצון שלנו שונה.

זה חינוך ליחסים מכבדים. זו אמפתיה. זו מודעות עצמית. זה לימוד של רצון והסכמה.

אגב - לפעמים כן תהיה פגיעה מכוונת

בנקודה זו חשוב לציין - לפעמים מישהו.י באמת מתנהג.ת ברשעות. הדרה, בריונות, מניפולציה ופגיעה מכוונת הן אמיתיות שקורות— במיוחד כשהן חוזרות על עצמן ויש בהן פער כוחות.

אנחנו לא נלמד את הילד.ה להתעלם מהאינסטינקט שלו.ה או לתרץ התנהגות פוגענית, ויש מקרים בהם נשמע על התנהגות פסולה שבהחלט מצביעה על כוונת פגיעה - ואז התפקיד שלנו הוא אחר לגמרי. אבל זה לנושא נפרד. רק חשוב לזכור שגם זה קיים וגם למצבים כאלו יש לתת את הכלים. 

אבל לרובאין כאן "צודק" ו"לא צודק". יש פשוט ילדים.ות, שרצו דברים שונים.


5 דרכים לתרגל ולהטמיע ביום יום

1. לשיים את הרגש, בלי לאשר את הסיפור. "ממש רצית שהיא תבוא. את.ה מאוכזב.ת שהיא אמרה לא". הכי בפשטות. לא לבטל את התחושה או לזלזל בה, ומצד שני לא לשפוט את המצב עם אמירות כמו"זה נורא", או "זה לא בסדר". אפשר לאשר את הרגש בלי להכריע מי צודק.ת.

2. לברר מה באמת קרה.  ככל שיהיו לנו יותר פרטים, נדע להבין האם הייתה הדרה מכוונת? הקנטה? או שילד.ה אחרת פשוט בחר.ה משהו אחר היום?

3. לכבד את הצד השני. כאשר ילדים.ות קיבלו תשובה שלילית, כמעט תמיד מתחיל להתנהל משא ומתן. "נו, בבקשה",  "רק פעם אחת", "למה לא?" - אלו תגובות טבעיות, ושכנוע הוא חלק נורמלי במערכת יחסים - אבל חשוב שנלמד גם איפה השכנוע הופך להיות לחץ לא בריא. המסר פשוט: "מותר לך לבקש. אבל צריך גם להקשיב לתשובה". וכן, מותר לשנות דעה. גם אם אמרו לנו "כן" ובהמשך זה התחלף ללא - זו התשובה שקיבלנו ברגע זה, וזו התשובה הרלוונטית יש לכבד.

4. לשים לב מה קורה בפנים. מה עולה בנו כשקיבלנו תשובה שלילית? דחייה? מבוכה? כעס? דחף מיידי לשכנע? אלו כאמור רגשות לגיטימיים. חשוב להזכיר לילד.ה שאין צורך להתבייש ברגשות האלה - וגם לזכור בעצמנו שבגילאים הללו הילד.ה צריך.ה עזרה ללמוד מה לעשות איתם. "זה בסדר להרגיש מאוכזב.ת. מה שחשוב זה מה את.ה עושה עם ההרגשה הזו."

5. לחזור ולתקן. ילדים.ות לא יפסיקו בבת אחת לנהל משא ומתן מול תשובות שליליות, וגם אנחנו בעצמנו, כהורים, נחטא לא פעם בנסיונות לשכנע את הילד.ה לעשות משהו אחרי שכבר קיבלנו לא. זה טבעי וקורה לכולנו. . החכמה היא לזהות את זה, להאיר את זה בעצמנו, ואפילו לנצל את ההזדמנות כדי לחזור על העקרונות שנרצה להנחיל.  "ביקשת ממני להפסיק והמשכתי. אני מצטער.ת, הייתי צריך.ה להקשיב."

חיבור לערכי המשפחה

אני מניחה שרובנו גדלנו בעידן שבו בכל בית הייתה טלוויזיה אחת, ומה ששודר באותו רגע זה מה שיכולנו לראות. אם שודרו שתי תכניות במקביל בערוצים שונים, היינו צריכים להחליט מי מוותר.ת. לא גדלנו בעידן הנוכחי, בו אפשרויות הבחירה הן עצומות - אפשר לצפות במה שנרצה מתי שנרצה, לבנות לעצמנו פלייליסט משלנו, לגלוש לאיזה אתר שנבחר, ועוד. העולם שלתוכו הילד.ה שלנו גדל.ה הוא עולם שבו יש הרבה יותר דגש על הרצון האישי והתאמה אינדיבידואלית. 

זה דבר נהדר, וזה מחזק את ההבנה שלרצון האישי שלי יש מקום וחשיבות - אבל כשמדובר על מערכות יחסים - חבריות, ידידותיות, משפחתיות או רומנטיות - יש מולנו מישהו.י נוסף.ת, עם רצון שלא תמיד יהיה זהה לשלנו.. לא בהכרח נרצה את אותו המשחק עכשיו, או לראות את אותו סרט. לא תמיד נבחר באותו בילוי, הרגשות שלנו לא בהכרח יהיו דומים, וכן, יהיו גם סיטואציות בהן לא נרצה את אותה האינטימיות.

זה המקום בו ערכי המשפחה מאפשרים לנו להסתכל מעבר לרצון האישי שלנו, ולהרחיב את נקודת המבט: 

מה חשוב לי? מה חשוב לך? איך הבחירה שלי משפיעה על מישהו.י אחר.ת? האם אני יכול.ה לכבד את הבחירה שלך כשהיא שונה משלי?

האם יש מקום לחוסר הסכמה, מבלי להפוך את זה למאבק, מבלי לראות באדם שמולי אויב.ת, מבלי להפוך את עצמי לקורבן? בהחלט כן. וזה משהו שנוכל לטפח כבר מגיל צעיר - שוני לא חייב להפוך לקונפליקט.

לפעמים נבחר להתפשר, לפעמים ננהל משא ומתן, ולפעמים פשוט נקבל את זה שכל צד ביצע בחירה שונה. 

זה לא "הפסד" או וותרנות. זה ללמוד לנהל מערכת יחסים מכבדת, מתחשבת ובריאה. (ולזכור, כמובן, שהדדיות היא שם המשחק, ולשני הרצונות יש את אותה חשיבות ואותו מקום. אם באופן קבוע יש צד אחד שמחליט וצד שמוותר, זו כבר סיטואציה אחרת).


מחשבות לסיום

המילה "לא" איננה מילה פוגענית או איומה כשהיא נאמרת בכבוד. ואם נזכיר את זה לילד.ה שלנו שוב ושוב לאורך שנות הילדות והנערות, ניתן לו/ה את הכלים הנכונים להתנהל באופן בריא ולייצר מערכת יחסים חיובית ומיטיבה. ובאותה נשימה נחזק גם את הבטחון העצמי, מתוך הבנה שתשובה שלילית לא אומרת שום דבר שלילי עלינו.

וגם אם יהיו טעויות, אנחנו כאן כדי לחזור ולהזכיר - את.ה אהוב.ה, את.ה שייך.ת, ואנחנו נמשיך ללמוד ביחד.

כי בסופו של דבר, מותר לי לרצות את מה שאני רוצה, ומותר לך לרצות את מה שאת.ה רוצה - זה לא הופך לא אותך ולא אותי לפחות ראוי.ה


 
 
 

תגובות


  • Whatsapp
  • Envelope Email black
  • Instagram
  • Facebook
bottom of page