טיפ מס' 5: להבין את הסיפור שלנו עצמנו
- 12 באוג׳
- זמן קריאה 3 דקות
למה החוויות מהילדות שלנו מעצבות איך אנחנו מדברים.ות עם הילדים.ות שלנו על מיניות?
לפעמים החלק הכי קשה בשיחה עם הילד.ה שלנו על גוף, יחסים וגדילה, הוא לא השאלה עצמה. שאלה
פשוטה יכולה לעורר בנו רגשות שלא ציפינו להם: צחוק עצבני, הידוק פתאומי בחזה, דחף חזק לשנות נושא. לעיתים קרובות, זה בכלל לא באמת על השאלה של הילד.ה - זה על הזיכרונות שהיא מעוררת בנו בשקט, על הסיפור שאנחנו נושאים.ות מהילדות שלנו.
השאלה של הילד.ה שלך היא עליו.ה - אבל התגובה שלך היא לפעמים על הסיפור שלך.
לאורך שנות העבודה שלי עם הורים בישראל, נתקלתי שוב ושוב באותם דפוסים - במיוחד בחברה שבה רבים.ות מאיתנו גדלו.ן בבתים שבהם הנושא הזה פשוט לא דובר בו. הנה כמה מהדפוסים החוזרים ביותר:
הצחוק העצבני: הורה שצוחק.ת מהשאלה של הילד.ה שלו.ה על מאיפה מגיעים תינוקות, ורק מאוחר יותר מבין.ה שהצחוק הגיע מהמבוכה שהוא/היא עצמו.ה חווה.ת כילד.ה, כששאלות דומות טופלו כמביכות.
המילה שאף פעם לא נאמרה: הורה שמגלה.ה שמעולם לא אמר.ה בקול את המילה "פין" או "פות" - כי בבית שבו גדל.ה, איברי גוף פשוט לא דוברו עליהם. זו בדיוק הסיבה שחשוב להשתמש בשפה מדויקת וברורה כבר מגיל צעיר.
שתיקה מוחלטת: הורה שזוכר.ת שבבית ילדותו.ה, כל מה שקשור לגוף נענה בשתיקה - וכשגופו.ה שלו.ה התחיל להשתנות, הרגיש.ה לא בנוח.ה לשאול, וחיפש.ה תשובות לבד.
בושה על אוננות: הורים.ות רבים.ות מספרים.ות לי שכילדים.ות נאמר להם.ן במפורש שנגיעה עצמית "מגעילה" או "אסורה" - לעיתים בליווי מסרים דתיים או מוסריים חריפים על ענישה וחטא. כשההורים האלה עומדים.ות היום מול השאלה הדומה מהילד.ה שלהם.ן, המסרים הישנים חוזרים אוטומטית, והם.ן מוצאים.ות את עצמם.ן משתיקים.ות את השיחה - לא כי לא אכפת להם.ן, אלא כי הם.ן מגיבים.ות ממקום שעוצב הרבה לפני שהילד.ה שלהם.ן בכלל שאל.ה.
מסרים כאלה יכולים להגיע מהורות נוקשה או מבוססת-פחד, מהוראה דתית שממסגרת את הגוף כמשהו מביש, או מדמויות סמכות אחרות בחיי הילד.ה (מורים.ות, מדריכים.ות). עם הזמן, זה לא נשאר רק אמונה - זה הופך לדפוס רגשי מושרש.
כשהסיפור כולל כאב עמוק יותר
חלק מההורים ששיתפו אותי נושאים.ות גם חוויות של פגיעה מינית מהעבר שלהם.ן. כשהילד.ה שלהם.ן מתחיל.ה לשאול על גוף או גבולות, זיכרונות כואבים יכולים לעלות באופן בלתי צפוי. אלה הורים.ות שלא מפחדים.ות מהסקרנות של הילד.ה - הם.ן מפחדים.ות מהזיכרון שהשאלה מעוררת. ועדיין, כמעט תמיד, התקווה העמוקה ביותר שלהם.ן היא שהילד.ה שלהם.ן יגדל.ה בטוח.ה בגוף שלו.ה, בקול שלו.ה, ומוגן.ת על ידי שיחה פתוחה שהם.ן עצמם.ן מעולם לא זכו.ן לה.
אם זה מוכר לך - חשוב לומר בבירור: מה שקרה לך מעולם לא היה באשמתך.
כשהופכים.ות להורים.ות, החוויות המוקדמות האלה לא נעלמות. הן מעצבות עד כמה אנחנו מרגישים.ות בנוח כשהילדים.ות שלנו שואלים.ות. אנחנו לא מגיבים.ות רק לשאלה שלהם.ן - אנחנו מגיבים.ות גם לסיפור שלנו. ואת הסיפור עצמו אי אפשר לשכתב, אבל את ההשפעה שלו על ההווה - כן.
3 דרכים עדינות להתקדם
הפעם, במקום חמש דרכים - שלוש. כי מדובר בזיכרונות שלפעמים נושאים בתוכם שנים של שתיקה, בושה או כאב, וזה מספיק כדי להיות מציף.
שימ.י לב לתגובה שלך: כשעולה שאלה, שימ.י לב למה שקורה בפנים - מתח, צחוק, דחף לברוח מהנושא. זה לא סימן לכישלון, אלא הד של החוויה שלך עצמך. אפשר לומר: "זו שאלה נהדרת, תנ.י לי לחשוב על התשובה הכי טובה ואחזור אליך" - ואז לחזור.
חמלה עצמית: אי אפשר לשנות את מה שלא לימדו אותך. אבל אפשר להכיר בכך שיש עכשיו הזדמנות ליצור משהו אחר עבור הילד.ה שלך - וזה מתחיל בלהעניק לעצמך את אותה חמלה שנרצה שהילד.ה ת.ירגיש.
פנה.י לתמיכה כשצריך: אם השיחות האלה מעוררות כאב עמוק יותר, תמיכה - חבר.ה מהימן.ת, יועץ.ת, פסיכולוג.ית - עושה הבדל אמיתי. לבקש עזרה זה לא חולשה. זה כוח, ולעיתים קרובות גם הצעד הראשון לריפוי.
מחשבות לסיום
אי אפשר לשנות מה שקרה בילדות שלנו. אבל אפשר להחליט מה קורה עכשיו: שיחה במקום שתיקה, הבנה במקום בושה, קשר במקום פחד. לפעמים ריפוי מתחיל ברגע קטן מאוד - הורה.ת שבוחר.ת לעצור, להקשיב, ולומר: "אני ממש שמח.ה ששאלת אותי את זה", גם כשזה מפחיד. הרגעים האלה בונים.ות אמון, מחזקים קשר, ויוצרים ביטחון - וזה אחד הדברים המגנים ביותר שיכולים להיות לילד.ה.
כי ברגע שאנחנו נתחיל להבין את הסיפור שלנו עצמנו, השאלות הבלתי צפויות של הילדים.ות שלנו הופכות להיות הרבה פחות מציפות - ואנחנו מתחילים.ות לראות אותן בשביל מה שהן באמת: הזדמנויות.
תגובות