טיפ מס' 8: כשהילד.ה לא שואל.ת — הבחירה להוביל
- לפני 5 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: לפני יום אחד (1)
כתבתי המון על החשיבות של הנוכחות, והמענה לתכנים שהילד.ה שלנו נחשף אליהם או שואל עליהם. הפעם חשוב לי להתייחס גם למצבים בהם הנושא לא עולה מהצד של הילד.ה.
הילדים.ות שלנו משתנים.ות כל הזמן. בת התשע, שעד לפני חודש רצה בבית אחרי המקלחת בלי לחשוב פעמיים, עוטפת את עצמה במגבת עד הסנטר, סוגרת את הדלת, מתפרצת כשאחיה נכנס בלי לדפוק. את.ה שמ.ה לב, חושב.ת "כדאי שאגיד לה משהו" — ואומר.ת לעצמך שתחזור לזה בהזדמנות.
ויש רגע אחר. בן השתים־עשרה מעיר הערה על הגוף של זמרת בטלוויזיה, או אומר על ילדה מהכיתה משפט שנשמע כמו ציון בסולם. את.ה מרגיש.ה את אותה עצירה פנימית — אבל זה באמצע ארוחת ערב, ולא נראה כמו הזמן הנכון.
אז שוב, משאירים את זה. לא כי לא אכפת — הרי ההיסוס הזה כמעט תמיד בא מהסיפור שלנו עצמנו, לא מאדישות.
אבל "אחר כך" לא תמיד מגיע, והרגעים האלה לא חוזרים באותה צורה.
ילדים.ות לא תמיד שואלים.ות. הרבה יותר מזה — הם.ן רומזים.ות: זורקים.ות משפט ומחכים.ות לראות מה קורה, בוחנים.ות אותנו בבדיחה, בגיחוך, בשינוי התנהגות. הסקרנות קיימת, היא פשוט לא תמיד לובשת צורה של שאלה מנוסחת.
ולכן השיחות האלה לרוב לא קורות מעצמן. מישהו.י צריך.ה להתחיל אותן — וזה כמעט תמיד יהיה את.ה. זו לא שאלה של מומחיות אלא של זכות: לכל ילד.ה יש זכות למידע מהימן על הגוף שלה.ו, ולגדול בסביבה שבה מדברים על גוף, גבולות וכבוד. הזכות הזו לא מתממשת מעצמה.
5 דרכים לתרגל את הטיפ מדי יום
פתחו גם בלי שנשאלתן.ם: "שמתי לב שהגוף שלך משתנה, בוא.י נדבר על מה שקורה". "בגיל שלך התחלתי להזיע אחרת — רוצה שנבחר דאודורנט יחד?" "אם מישהו.י אי פעם יבקש.תבקש ממך תמונה, אפשר לבוא לספר לי, ואני לא אכעס." לא צריך רגע מושלם, צריך משפט אחד.
תפסו את הרמז במקום לחכות לשאלה: היא מגחכת מול פרסומת לחזייה — "מעניין למה מראים תמיד גוף אחד בדיוק, את חושבת שזה נראה ככה במציאות?". הוא מסובב מהר את הטלפון כשנכנסת — "לא באתי לבדוק, אבל אם יש שם משהו מטריד, אני כאן". הרגע כבר קיים, צריך רק להיכנס לתוכו.
שימו גבול ברור כשנדרש: כשנאמרת הערה מחפיצה או פוגענית, סקרנות פתוחה היא לא התגובה הנכונה. "אני לא מוכנ.ה שמדברים ככה על הגוף של בן אדם בבית הזה — לא בצחוק, וגם לא כשאני לא בסביבה." "אמרת שהיא הביאה על עצמה. אני רוצה שתדע: אף אחת.ד לא מבקש.ת שיפגעו בה.ו."
נמקו את הגבול, אל תסתפקו בו: "ככה לא מדברים" הוא חצי שיעור. "ככה לא מדברים, וזו הסיבה" הוא השיעור השלם. כללים בלי הסבר לא שורדים את גיל ההתבגרות.
חזרו גם באיחור: ההיסוס יגיע, וזה בסדר. "לא אמרתי כלום קודם, אבל חשבתי על זה ואני רוצה לדבר עכשיו". הרגע לא אבוד עד שמוותרים עליו.
חיבור לערכי המשפחה
כדאי להכיר במשהו לא נוח: כשלא אומרים כלום, עדיין נאמר משהו. שתיקה מתפרשת כהסכמה, כ"אז כנראה שזה בסדר" — גם כשזו ממש לא הכוונה. אנחנו לא בוחרות.ים בין להגיב ובין לא להגיב, אלא איזה מסר יעבור.
ושווה להבחין בין שני סוגי רגעים. מול הבן שמעיר הערה, התפקיד הוא לתחום ולהבהיר מה המשפחה הזו מייצגת: כבוד, שוויון, האופן שבו מדברים.ות על אנשים. מול הבת עם המגבת, התפקיד הפוך לגמרי — הפרטיות שלה אינה בעיה שצריך לפתור אלא זכות בסיסית: "הגוף שלך משתנה וזה נורמלי ובריא", "אין בו שום דבר להתבייש בו", "וזה בסדר לרצות פרטיות — אני אדאג שיכבדו את זה".
באחד אנחנו מציבות.ים גבול, בשני אנחנו מאששות.ים. בשניהם הילד.ה לומד.ת משהו עמוק יותר ממידע: מה נחשב.
מחשבות לסיום
אין תסריט ואין דרך אחת נכונה. יש את הקול שלך, את הערכים שלך ואת ההסתכלות שלך על העולם.
וכשאת.ה בוחר.ת ללכת ראשון.ה — כשאת.ה מחליט.ה לא לחכות — את.ה לא רק מתחיל.ה שיחה. את.ה מראה לילד.ה שלך מי את.ה, במה את.ה מאמינ.ה, ומה מתקבל בבית הזה ומה לא. וזה מה שנשאר: לא ההסבר המנוסח בצורה מושלמת, אלא את.ה.
תגובות